ביפן רכבנו על אופניים ברחובות. אבא, שני ילדים ואני מאספת מאחורה. נסענו בתור, אחד אחרי השני. (חווית רכיבה וראיית הנהגים את הרוכבים שונה מכל מה שהכרתי עד אז אבל זה לא לעכשיו).
שמתי לב שבכל פעם שהגענו למקום צר אני ישר מתכווצת. עולות בראשי השאלות האם אצליח לעבור או לא, מה יקרה אם אתקע או אתנגש בעמוד. הבת שלי רכבה לפניי ועברה בלי בעיה, לא האטה לפני שעברה, הכידון לא זז לה לצדדים, רכבה כמו כאילו המרחב היה פתוח כולו.
ואילו אני כל פעם שעברתי אחריה, עלו המחשבות, הכידון החל לרטוט, לנוע מצד לצד, הרגל ישר ירדה לרצפה כי אולי אצטרך תמיכה, האטתי ורק אז עברתי.
שמתי לב כמה ״הרעשים״ בראש שלי גרמו לי לרעד הזה, לחוסר הביטחון שהשפיע באופן ישיר על צורת הרכיבה שלי. וכששמתי לב לזה התחלתי להגיד/להודיע לעצמי, באופן מודע, לפני כל מעבר כזה - ״את עוברת בלי בעיה״. לקח כמה פעמים עד שהתחלתי להאמין לעצמי. וכך היה. היה מספיק מקום, גם כשחששתי וגם כשהחלטתי ׳לקחת את זה׳. גיליתי כמה המחשבות שלנו משפיעות על הפעולה.
לפעמים אני שמה לב שבדומה לזה, אותו דיבור פנימי מופיע גם כשאנחנו עובדים עם חומרי אמנות. גם אז עולים בנו מחשבות ורעשים. מילים כמו ״לא אצליח״, ״לא אהיה מספיק טובה״, ״מה יגידו עליי״, ״מה יחשבו עליי״ - ואז הפעולה נחסמת, לא מאפשרת, מצטמצמת. אבל כשאנחנו מצליחים להיות בעמדה בה אנחנו משחררים ביקורת, משחררים מחשבות ופשוט נמצאים, מאפשרים, סומכים על הידיים שלנו ועל ה״אני״ הפנימי היכול - אז היצירה נובעת, נוצרת, נבנית ונוסעת עם כידון בטוח ולא מתנדנד.
בתמונה - מרחבים בטוחים
Commentaires