כשמפחיד לי כל פעם זה מרגיש קצת אחרת. לפעמים הכל נשמר בתוכי רק לעצמי. לפעמים אני רוצה לשתף את מי שקרוב אליי ולפעמים אני רוצה לשתף דווקא מישהו שלא קשור אליי, מישהו שבכלל לא מכיר אותי. לפעמים אני רוצה לשתף מישהו שעובר את מה שאני עוברת, שבדיוק בדיוק עובר אותו הדבר, ולפעמים אני מרגישה שיש מי שיכול להבין אותי גם אם לא חוו בדיוק את אותם הדברים שאני עברתי.
כשמפחיד לי אז אני עצובה, ודואגת, ומחשבות נכנסות ויוצאות, הלב מתחיל לדפוק מהר ואני מרגישה צורך לקום וללכת. או לפרוק את זה איכשהו.
לפעמים אני לוקחת מצע וחומר - זה יכול להיות כל פעם חומר אחר, ואז אני נותנת לידיים לעבוד. אני סומכת על הידיים. לא חושבת מה ייצא ומה יקרה עם החומר. וכשזה קורה, לרוב הנשימה נרגעת, לרוב משהו משתנה תוך כדי. זה לא שהיצירה לוקחת ממני את כל הפחדים או שואבת הכל לתוכה אבל הפחד עכשיו נמצא גם שם וגם בתוכי.
ולפעמים אני רק מתהלכת, מרגישה צעד צעד על האדמה, או שמה מוזיקה ומרגישה את הצלילים בתוך הגוף. לפעמים אני רק יושבת ונושמת.
בכל פעם אני נעזרת בכלי פנימי אחר ואז אני לא לבד עם זה גם אם אני לבד.
פחד מגיע בכל מיני צורות וזה מלווה אותנו בתקופות שונות בחיים. גם בזקנה. לא תמיד אנחנו יודעים איך להכיר או לבטא את הפחד/חשש הזה ולדבר על איך זה מרגיש עכשיו, איך זה מרגיש בגוף, ומה ניתן לעשות גם אם אין דרך לסלק את זה מתוכנו כמו שהיינו רוצים.
בתמונה - רגע של צמיחה של שתילים חדשים במפגש עם החושך שמסביב.
Comments