כתבתי פוסט ארוך וחושפני מאוד על ההתמודדות שלי עם הדמנציה ממקום מאוד אישי שלי. כתבתי אותו כדי להניח אותו פה עם פתח צר לדברים שאני עברתי. אבל בכל מה שכתבתי לא רק אני נמצאת. נמצאים עוד אנשים שהם לא אני וזה הרגיש לי מאוד חושפני עבורם. לקח לי כמעט חודש מאז שנכתב ועד שהחלטתי לכתוב אותו פה אחרת.
ההתמודדות עם אדם אהוב שחי עם דמנציה מעלה כל כך הרבה רגשות, בלבולים, אי ידיעה, תסכולים, כאבים ושלל מילים שמגדירות תחושות קיימות.
בתוך כל התקופה של ההתמודדות שלי הייתי כל כך זקוקה למישהו שיבין אותי. שמישהו יחבק אותי. שיגיד לי שאני לא טועה. מישהו שיכיל איתי את הקושי והכאב הזה שלי. הייתי זקוקה לעיניים טובות עבור עצמי.
כבר הרבה שנים אני מטפלת באמנות וכיום גם מלווה רוחנית. עובדת עם אנשים בגיל השלישי בבית שלהם. עובדת במקום בו הם נמצאים מבחינה רגשית ובקצב שלו הם זקוקים. עובדת עם אנשים שחיים עם דמנציה, אנשים שעברו ארוע מוחי, אנשים שחיים עם כאבים כרונים, אנשים שזקוקים לעבד את השינויים והאובדנים שקורים בתקופה הזו.
ויחד עם זה אני גם מלווה משפחות מבלי שעובדת עם החולה - בעלת נסיון רב (גם מקצועי וגם אישי). מייעצת למשפחות ברגעי משבר בתוך תהליך ההתמודדות עם אדם שחי עם מחלה או הזיקנה - ייעוצים חד פעמיים או תהליכיים. אשמח להיות עבורכם במקום בו אתם מרגישים קושי להיות עבור האהובים שלכם.
בתמונה - אמא שלי מסתכלת עליי בעיניים אוהבות ומחבקות
Comentarios