top of page

לחיות עם דמנציה זה מאוד מבלבל, לא רק את האדם עצמו אלא גם את סביבתו


לחיות עם דמנציה זה מאוד מבלבל, לא רק את האדם עצמו אלא גם את סביבתו. במיוחד בהתחלה. משהו קורה אבל לא ברור מה. לפעמים מילים מתבלבלות, או מחשבות או שההתנהגות משתנה. אנחנו רואים את זה ומרגישים את זה. שואלים - “הכל בסדר?” ועונים לנו - “כן, בטח, הכל בסדר”. אבל משהו לא בסדר. ואנחנו לא יודעים בדיוק מה ולא יודעים מה לעשות - לשאול יותר? לברר? אולי אם אני שואל אז אני דוחף את האף לעניינים שלא שלי? לאט לאט נוצרת התרחקות כי קיים משהו שלא מדברים עליו, לא יודעים איך להתייחס אליו וגם לא יודעים איך להתעלם ממנו. אז מתרחקים. וכשמתרחקים כבר לא יודעים איך להתקרב חזרה. דמנציה זו מחלה עם הרבה בדידות. בדידות פנימית ובדידות חיצונית. אני רוצה להזמין אתכם לא לפחד. לא לפחד להיות. להיות ליד, ולהיות ביחד. לא תמיד צריך לדעת בשביל להיות. לא תמיד צריך להבין מה בדיוק קורה בשביל להיות בשביל מישהו אחר. צריך להסכים להסתכל בעיניים אוהבות, להיות בחמלה וקבלה, להסכים להיות עם מה שקורה עכשיו גם אם לא קורה מה שאתם רגילים אליו. להסכים לגעת, לחבק, להקשיב. להקשיב עם העיניים ועם הלב. מבטיחה שמי שיהיה מולך - ירגיש. ירגיש אותך. וירגיש קצת פחות לבד.


בתמונה - מי אני מול כולם, זו שאלה שמלווה את כולנו.

2 views0 comments
bottom of page